כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע. (קהלת)
אגדה יוונית מספרת שעל אחת מעיני המת יש להניח מטבע של כסף כדי שיוכל לשלם לשומר גן העדן ולעבור אותו בשלום. בילדותי, בכל יום שישי בארוחת השבת היה סבא מספר את הסיפור הזה. לא, הוא לא היה יווני אלא פולני, יהודי שומר מצוות. ולמרות זאת תמיד היה אומר לי: “רני, אל תשכח, זה גם מה שאני רוצה שתעשו בשבילי. כי הכי גרוע זה להיתקע בלי כסף קטן… זה גרוע כשאין לך מטבע לעלות על האוטובוס, וזה הרבה יותר גרוע להיתקע מחוץ לגן עדן”…
השנים חלפו וסבא הלך לעולמו. אז התברר לי שהנחת מטבע על מצחו של המת היא הליך מעט מורכב כאשר המת הוא יהודי, ולשם כך נדרשו שוחד לרב, מטבע גיבוי וחבר אחד שהתחזה לנציג חברה קדישא, אבל ברשותכם – את הסיפור הזה אספר בהזדמנות אחרת…
החיים שלנו כאן, במדינה, אפופים בסיפורי מוות, בטח אצל יוצאי מזרח אירופה שחוו את השוואה. למרות שסיפורים אלו ליוו את הילדות שלי באופנים שונים, אני לא חושב שאי פעם פחדתי ממנו, כלומר מהמוות. ואולם ככל שחלפו השנים למדתי שהוא נמצא מעבר לפינה וצפוי לתקוף בכל רגע, ועל כן צריך להישמר מפניו, או – חלילה! – אם חסר מזל אתה, מאשתו של המוות, “גסיסה”, שעלולה ללוות אותך כמה וכמה שנים.
אם בר מזל אתה, יתקוף המוות כעקיצת נחש ויעניק לך שהות קצרה להיפרד מסביבתך, אך לא יענה אותך בהמתנה אינסופית לבואו, ואם יש לך מזל בשפע, הוא יבוא ויחטוף אותך כהרף עין, מבלי שתרגיש. הבעיה היחידה היא, שלרוב הוא חוטף את הצעירים, מעניש את הוריהם ודן אותם לחיי צער, כשבמקביל הוא משאיר את אלו שזכו לחיים ארוכים יותר לטיפולה המסור של “גסיסה”, כאילו מעניש אותם על כך שזכו לחיות זמן רב.
במהלך השנים על דבר אחד הקפדתי תמיד, וזה ללכת עם מטבע של כסף בכיס המכנסיים, כמובן, אף על פי שעם הזמן למדתי מהו השווי של מטבע יווני המוצמד לריבית בת 3,000 שנים, והבנתי ששערי שמיים ייפתחו, כנראה, רק למעטים מעשירי הארץ. לכן, אחרי גיל ארבעים זנחתי סופית את עניין המטבע וביקשתי להיקבר עם בקבוק אחד של וויסקי משובח ושלוש כוסות תואמות, כי בוודאות – עם המזל שלי – אני אפול בדיוק על חילופי משמרות בכניסה לגן עדן.
זה היה יום שגרתי. עוד אחד מיתרת הבקרים שנותרו בשארית החיים, אותם העברתי מבוקר לבוקר בשלווה. לא מכבר העתקתי את מרכז חיי לגולן, אחרי שנים רבות בעיר הגדולה, והחלטתי לפרוש מהעסקים וממרוץ החיים אל פיסת אדמה קטנה עם בית קטן, עטוף עצי פרי ונוף ציורי. וכך חיינו לנו ארבע תרנגולות, שתי עיזות, שלושה כלבים וכל חתול שרצה להצטרף אל החגיגה.
כל בוקר יצאתי אל גזוזטרת העץ והתיישבתי ליד השולחן הקטן, מדליק את מגש הפחמים לבשל קפה שחור בטעם עמוק ובניחוחם המשכר של פחמי ההדרים. אחר כך הייתי מתרווח בתוך הספה המיושנת, לוגם אט אט את המשקה עם הטעם המריר, מביט לכיוון ההרים בצפון, נותן למשב רוח קריר ממורדות החרמון לחלוף על פניי, לצמרר בי נגיעה של רעננות וחיות, המסמנת תחילתו של יום עבודה נוסף, של תחזוקת פיסת גן העדן הקטנה שלי.
הבית שכן בקצהו של הישוב ולא היה כל כביש שהוביל אליו, רק מסלול כורכר שהיה בוצי ברוב ימות השנה בשל זרימתו של פלג נחל קטנטן שחצה דרכו. הרטיבות הרבה גרמה לצמחייה לגדול פרא במהירות הגדולה מקצב המזמרה, עובדה שהביאה לסגירתה של דרך הגישה הזו מפעם לפעם.
הפסטורליה של תחילת הסתיו יכלה להימשך עוד זמן רב, אבל טפטופים ראשונים של גשם החלו לנשור באחד הבקרים אל האדמה, ימים מועטים לפני ראש השנה, מוקדם מתוכניותיי. על פי אמונתם של הבדואים בני המקום, גשמים אלו בישרו על בואו של חורף קשה במיוחד (ואיתו, כצפוי, נזילות בלתי פוסקות מהתקרה). כמה משבי רוח נוספים וקרים, שהעבירו בי רעד חזק, האיצו בי לגשת למלאכת שיפוץ הבית, שדחיתי זמן כה רב.
המקום שממנו חשוב להתחיל את עבודות השיפוצים היה גג הרעפים הישן, ועל כן אלתרתי לי סולם מעץ. עליתי לראש הגג, מושך אחרי את הרעפים שהכנתי מבעוד מועד, והתחלתי לחפש חורים דרכם יחדרו הגשמים. רק שאף אחד לא סיפר לי שהתקרה ישנה מאוד ושלאמבולנס ייקח נצח למצוא את נתיב הסתרים הסמוי המוביל אל הגינה שלי.