מחילה
מכשיר ההנשמה ציפצף בקול חלוש מסמן שהוא מבצע את עבודתו בעיפות אך בנאמנות ראויה למכונה ישנה שכמותו. הבטתי בה, היא היתה מעבר קיר הזכוכית של חדר הבידוד, שלחתי לה חיוך מנחם, כאילו לבשר לה שהכל יהיה בסדר, למרות שבפועל המצב נראה עגום בלי סיום ראוי לסיפור שלנו.
אגדה יוונית מספרת שעל אחת מעיני המת יש להניח מטבע של כסף כדי שיוכל לשלם לשומר גן העדן ולעבור אותו בשלום. בילדותי, בכל יום שישי בארוחת השבת היה סבא מספר את הסיפור הזה. לא, הוא לא היה יווני אלא פולני, יהודי שומר מצוות. ולמרות זאת תמיד היה אומר לי
השמש מתחילה בזריחתה והנוף ההררי שב ונחשף במלוא עוצמתו. העיניים כואבות מקרני השמש הישירות המכות בסנוורים, מבצבצות אל העולם, משכימות אותו. עיניים עייפות מפעילות הלילה שמפגשן עם קרני השמש הבוהקות רק מגביר את תחושת הכאב הצורבת בהן.
“ברכות, הוא שלך…” ציין נהג המונית בטון קר והגיש לי את הרצועה שצידה השני היה כרוך סביב בלאקי, כלבו האהוב של שמעון השכן שלי, שזה עתה הלך לעולמו. בלאקי עמד ללא ניע. הוא היה כלב מכוער במיוחד, שיערו מדובלל ועורו ברובו קירח ומצולק, מרבית שיניו נשרו זה מכבר והוא צלע קלות באחת מרגליו.