השמש מתחילה בזריחתה והנוף ההררי שב ונחשף במלוא עוצמתו. העיניים כואבות מקרני השמש הישירות המכות בסנוורים, מבצבצות אל העולם, משכימות אותו. עיניים עייפות מפעילות הלילה שמפגשן עם קרני השמש הבוהקות רק מגביר את תחושת הכאב הצורבת בהן. אנחנו נכנסים אל המוצב הלבנוני שבאזור בינת ג’בל, הרגע סיימנו הליכה של יותר מחמישה-עשר קילומטרים, אותם צעדנו בכבדות רבה, בצעידה איטית שנמשכה לאורך רוב שעות הלילה. כולנו סוחבים ציוד וחימוש רבים, שיאפשרו לנו להישאר כמה ימים במוצב אשר מתוכו נצא למשימה הרשמית שלנו – מארב על גבול אחת העיירות הלבנוניות, עם תצפית מודיעין לאיתור צלף מקומי.
המארב הזה תפס אותי לא מוכן. לבוש בבגדי א’ מגוהצים ונקיים, אחרי מקלחת ומרוסס בכמויות של אפטר שייב בעל ניחוח עמוק במיוחד, עמדתי במגרש המסדרים, מוכן ליציאה הביתה. בקו הגבול מסדר היציאה הוא מהיר ואישי. מפקד המוצב מתחקר אותי על נוהלי היציאה הביתה, בודק את הנשק האישי, בוחן את הופעתי ומאחל לי הצלחה. בדרך כלל אני מקפיד על ריטואל פשוט – מרגע שעזבתי את המוצב, אני פשוט נעלם מהגזרה באופן מידי, וזאת כדי למנוע אפשרות להקפיץ אותי בחזרה. הפעם צעדתי לי בהליכה אטית, נהנה מהרוח הקלילה של עונת הסתיו ומחשב את מספר ימי החופשה שלי, כי בפעם ההיא יום כיפור התחבר לשבת, ולכן היו צפויים לי ארבעה ימי חופשה רצופים, בלי הפרעות.
אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אני עוד לא מספיק לסיים את הירידה מכיוון המוצב לכביש שאני נוהג לתפוס בו טרמפים, ואני שומע נהמת מנוע של ג’יפ וצפירות צופר.
“יאללה, החופשה שלך נגמרה, תעלה על הג’יפ,” הנהג קורא לי, “חמישה פצועים ושני הרוגים ממארב הצלף, תעלה, תעלה, אנחנו מוציאים פעילות.״
על הכביש לידי בדיוק עוברת מכונית חדישה. זה היה אמור להיות הטרמפ שלי, אני חושב לעצמי, פספוס של חצי דקה מבדיל בין חופשה חלומית לבין חלימה על חופשה. זורק את הצ’ימידן לחלק האחורי של הג’יפ ומזנק לכיסא המפקד. “מישהו הולך לשלם על החרא הזה…” אני מסנן לעצמי.
מוריד את המשקל הרב מעל הכתפיים שלי ולרגע אני מרגיש כאילו כוח המשיכה משחרר אותי ומאפשר לי לרחף קצת. מותח את הגב ומבצע תנועות שחרור של הגפיים מרצועות האפוד שחתכו בבשר. מתיר את שרוכי הנעליים, משחרר את הגומיות ופותח חולצה. מרחוק אני רואה את ח׳אלד המשת”פ פותח את השק”ם שהקים לו במוצב. אפשר לקנות אצלו הכל – קולה, וידאו, שעון, אבל אני מחפש את סיגריות ה”קאמל” המזויפות שהוא מוכר בזול. מה זול, פאקט אחד עולה כמו קופסה שלמה אצלנו. למעשה, אני בכלל לא מעשן, כלומר לא עישנתי עד לאחרונה, אבל המחיר המפתה והשעמום שבפעולות המונוטוניות בשמירות ובסיורים גורמים לי להעמיק את חיבתי ל”מקלות העשן”.
“מה שלום חנין?” אני שואל את ח׳אלד. חנין זו הבת שלו. שילוב נפלא ובלתי ברור של מכוער כמו ח׳אלד ואימא נוצרייה. “אתה יודע שהיא לא שלך?” אני מחייך אליו. הוא מניף את היד כדי לגרש אותי בחיבה.
“היא בתקופת לימודים עכשיו, יעני מתכוננת לבחינות של האוניפרסיטה,” הוא משיב. אני קונה פאקט סיגריות, פותח אותו, מוציא ממנו קופסה חדשה וטומן אותו באפוד שלי. שולף מתוך הקופסה סיגריה, בשתי אצבעות אני אוחז בחפיסה ומגן על המצית מהרוח כדי שאוכל להדליק בקלות. עם הסיגריה הדולקת, המראה המרושל ונשק הצלפים החדש שלי אני מרגיש כמו קלינט איסטווד במערב הפרוע, והמציאות לא רחוקה מכך.
השעות הבאות עוברות במסדרי כוננות אינסופיים. אנחנו עוברים כדור-כדור ובודקים את תקינותו, מרכיבים את הנשקים השונים, בודקים את אמצעי התקשורת ואת מכשירי ראיית הלילה. מאוחר יותר נלך למטווח לכוון בפעם המי יודע כמה את הכלים ולתרגל שוב ושוב אותן תרגולות קרב. כך עובר לו גם היום הבא, באינסוף בדיקות ואימונים, ובין לבין מתבצעים גם תדריכים ואפילו תחקיר מקצין בכיר יותר, שבא לשמוע אותנו מדקלמים נהלים בפשט, כמו שתלמידים חכמים מדקלמים פסוקים של מקרא.
במקביל, הבסיס כולו שרוי בהמולה בשל ההכנות ליום הכיפורים. רב היחידה תוקע בשופר אינספור פעמים לוודא שהשופר המיושן שלו יעמוד בתקיעה ברגע האמת, החיילים שנשארים במוצב במהלך החג מכינים את הארוחה המפסקת, ואת התרנגול שהביא רב היחידה בודקים מדי כמה דקות, לוודא שהוא בריא וכשיר לברכה ולשחיטת הכפרות.
אותי זה פחות מעניין, שכן את הכיפור הזה אני כנראה הולך להעביר שקוע בשוחה, מחכה לחסל צלף של הצד הנגדי. התרגולות המונוטוניות מרגישות לי מיותרות לחלוטין. אני מרגיש מוכן עוד מהיום שיצאנו לעבר המוצב. כל העיסוק הזה בנוהל הקרב משעמם אותי, וממילא רוב המשימה הזאת מונחת על כתפיי – אני זה שאצא בראש הכוח לחפות עליו ואני זה שאמשוך את אש האויב לכיווני. אני זה שאחתום את המשימה.
בתוך כל ההמולה ישבתי לי בצד, מנותק קצת מהאווירה הכללית, גם זו של יום הכיפורים וגם זו של המארב. יש משהו מעיק בכל ההכנות האלו. יושב בבטלה בציפייה לראות שוב את חנין. לקראת שעות אחר הצהריים היא באה.
מהזולה בה שכבתי בבטלה השקפתי על גזרתה המושלמת, על השיער השחור ועל העיניים הכחולות שמעניקות לו קונטרסט. גם דרך השמלה שהיא לובשת אני יכול לראות את החזה התמיר שלה בולט, מה שגורם לי להתאהב בה אפילו יותר. אין לי מושג מה יש לי מהלבנוניות האלו, אבל אני מוכן להישבע שרוב הנשים שם יפות לא פחות מאלו של תל אביב. אני מוכן להחליף לבגדים אזרחיים בזה הרגע ולצאת לבדוק את חיי הלילה של צידון.
אבל הדבר הכי סוער שאני חווה כרגע הוא השחלה של כדור בתוך כדור בתוך כדור במטרות הנייר, תוך קריאות התפעלות של חבריי לצוות. אחד מהם מציע אפילו ש“אולי נביא את התרנגול ובמקום לשחוט אותו נשחיל לו אחד בראש?”. החבר’ה צוחקים.
בחודשים האחרונים אני עובר ממקום למקום בגזרה, במארבים שונים, ופשוט מחסל את כל מי שעובר בנתיבים אסורים. הגדוד שלי כבר קיבל אינסוף פרסים על כל החיסולים האלו, המ”פ שלי קיבל אות הצטיינות, ואני מסתפק בהטבות הרבות שנותנים לי ובעיקר בכך ששום מפקד לא מתעסק איתי. הפחד הכי גדול של כולם הוא שאכריז על שביתה איטלקית, כמו שעשיתי בתרח”ט האחרון שבו “לא הצלחתי” לפגוע בשום מטרה. כאן, בממלכה שלי, אני האחרון בשרשרת הפיקוד, כלומר החייל הזוטר ביותר, אבל אני גם המלך, אני זה שיורה, אני זה שפוגע, אני זה שהורג, ואני זה שבזכות הביצועים שלו כולם מתקדמים!
המשימה שלנו היא די פשוטה. אנחנו צריכים להתקדם צפונה עד לפאתי העיר ולהתמקם באזור ששולט על החלק הרחב שלה, משם הגיעו דיווחים על צלף שיורה על חיילינו. עד עכשיו הוא פצע כבר כמה חיילים, ומיומנות הירי שלו מצביעה על כך שהוא עבר הכשרות מקצועיות רבות, שמעמידות בסיכון את כל מי שינסה לצוד אותו. כדברי האלוף, “עוד היינו יכולים להתעלם ממנו, אבל הפיגוע האחרון של ליל אמש מחייב עצירה של התופעה, על מנת למנוע הסלמה בדמותם של פיגועים דומים.”
הלילה נצא לסיור מול העיירה חייל נוסף ואני נושמט מהכוח על מנת לחפור עמדת הסתוות, ממנה נתצפת במהלך היום. שאר החיילים ינועו כמו ברווזים שמחכים שהצלף ינסה לירות בהם, כך שנוכל לאתר אותו במהירות. כל ביטחונם נמצא בידיים שלנו.
אני נשאב לתוך חלום שבו אני נמצא על חוף של ים כחול, שמתוכו מגיחה לה בת ים חמודה, דומה לחנין, בתו של הגזלן הלבנוני. היא משכשכת מולי ומקפצת בתנועות מרשימות, שיוצרות צורת לב. בדיוק כשאני מתפתה להיכנס למים ולהצטרף לשחייה שלה, יד מגושמת מנענעת אותי. “ארבעים דקות ליציאה!”
יוצא מהמיטה באטיות, לבוש כולי, נועל את הנעליים, מניח עליי את האפוד ורוטן בקול למה מעירים אותי זמן רב כל כך לפני היציאה. אני תולה על עצמי שני נשקים, עובר על הציוד ומוודא שיש איתי הכל ואז יוצא לרחבת המוצב.
שאר החיילים מוכנים כבר ליציאה. קפה שחור ודלוח מוגש לנו ומעיר אותי מיד. אם בגלל הקפאין ואם בגלל הטעם הבלתי נסבל. מוגשים גם סנדוויצ’ים קרים עם ריבת משמש, אבל מהם כבר למדתי להימנע.
שני טורי חיילים מתחילים בתנועה בצעדים כבדים ומגושמים אל עבר היעדים שנמצאים במרחק כמה קילומטרים מהמוצב. הצעידה עוברת דרך וואדיות קשים להליכה, בנתיב משובש וסמוי מן העין. התנועה שלנו מתקדמת על זווית ההר, מה שגורם לרגל אחת להיות נמוכה מהשנייה, דבר המקשה עוד יותר על התנועה ועל הקצב. החושך הוא ביתנו השני. אני כבר רגיל לתנועה הלילית בהרי הלבנון. הצעידה המתמשכת עליהם, דרכם, גורמת לחושים שלי להיות מחודדים עד כדי שמיעה של כל רחש מסביבנו, אך בד בבד, חוסר היכולת לדבר גורם לשקיעה במחשבות עמוקות. וכן, דמותה של בת הים רודפת אותי, פאק, אני ממש חרמן על הבחורה הזו, אני חושב ומסיט את הנשק לרוחב הגוף שלי כדי לכסות את הזקפה שמתעוררת מהמחשבה על החזה הזקור של חנין.
מפקד המחלקה מתחיל להאיץ את הקצב.
תיכף זריחה, ורגע לפני שהשמש עולה אני כבר צריך להיות מחופר בעמדה המוסווית שלי. הצעדים המהירים גורמים לי להתנשף ולהזיע, מצד אחד, ולקפוא מקור, מצד אחר, כי הבגדים הלחים מעבירים את הקור ביעילות רבה. מרחוק כבר מתחילים לבצבץ אורות צידון, ולאט לאט, ככל שאנחנו מתקרבים, הם נפרשים בפנינו בזוהר נוגה ועדין. הצוות כורע ברך. כנראה שהגענו אל הנקודה. מכאן זה אני וחייל נוסף שנתפרש במרחק מה זה מזה. אני מחפש את העמדה הנוחה שראיתי בתצלומי האוויר, הנקודה הצפונית ביותר על צלע ההר, שממנה אני שולט על אזור השיכונים, שבתוכו מסגדים רבים.
מכשיר ראיית הלילה פולט זמזום חרישי כשאני מפעיל אותו כדי לתור אחר נקודה שבה יהיה קל לחפור ולהיכנס אל הבור. את החיפוש שלי אחר נקודת ההסתוות מלווים הדים של קולות מואזין שונים שעולים מהעיר. את החפירה מוכן בידיי ובמהירות אני מאתר מחילת ארנבות ומתחיל להרחיב אותה כדי להשכין בה את גופי. “יאללה, מהר,” מאיץ בי המפקד.
השמיים מתחילים לקבל גוון אדמדם בהיר, מה שאומר שבעוד דקות ספורות נראה את הקרניים הראשונות של השמש הזורחת והמואזין יגיע לשיא האקסטזה של התפילה שלו ביללות מחרישות אוזניים. לו רק היו נותנים לי להעיף עכשיו בכדור את הרמקול של המסגד…
אני שם לב שהצלף המלווה נדחס גם הוא אל תוך העמדה שיצר, מכסה אותה בבד הסוואה. אני מחליט שהגומחה שיצרתי תהיה נוחה מספיק ומשתחל לתוכה בדיוק כשקרן שמש ראשונה מבקיעה את האפלה ומסמנת את תחילתו של היום החדש. מהר מאוד אני מכסה את העמדה בבד ההסוואה ובמעט עלים. עיגול השמש הגדול מתחיל לטפס מעל לקו הרקיע.
אני פותח את הדורגלים של רובה הצלפים, מתקין את עדשת הטלסקופ, מאותת בקצרה בקשר “מוקי”, כלומר מוכן וממוקם, שולף לי את חבילת נקניקי הסלאמי ומוציא את המימייה עם הקפה.
הצוות שליווה אותי ממשיך במסע שלו. אחד החיילים כמעט דורך לי על העמדה. אני מסנן לעברו “אידיוט”, והוא פורץ בצחוק לא ברור.
“סחתין על העמדה, לא רואים אותך בכלל…” אני שומע את המפקד בקשר. אני מציץ על החיילים שמתקדמים לכיוון העיר וקצת מרחם עליהם. הם הולכים לנוע במעגלים סביב הרכס אין ספור שעות כשכל תקוותם היא שמישהו ינסה לחסל אותם ויפסיק את הצעידה הסיזיפית בכך שיאלץ אותם להשיב אש.
השעות חולפות והשמש התיישבה לה כבר באמצע השמיים. מבעד לכוונת הצלפים אני עובר חלון חלון, מסתור מסתור, מחפש אחר נקודות אפשריות שבהן יכול להתמקם הצלף. פאתי העיר נראים כמו חורבה. הם הרי ספגו אינסוף התקפות בשנים האחרונות, כך שאין טעם אפילו לשפץ. מפעם לפעם מתמקמים שם חיילי חיזבאללה, כי זו הנקודה הדרומית ביותר שאפשר לירות ממנה רקטות לכיוון ישראל ולהגיע איתן לאזורי יישוב. אבל כמו כל פאתי עיר מוזנחת, אני רואה בעיקר ערימות אינסופיות של זבל ומשאיות שפורקות את הפסולת בין הבתים, וגם עניים שמחטטים בהררי האשפה ומחפשים מציאות.
אני קצת מרחם על תרנגול הכפרות, המחשבה מנקרת בי תוך כדי שאני ממשיך בסריקות. הרי מה כל חטאו? החטא היחיד שלו הוא בכך שנולד תרנגול. ומה ההיגיון להרוג אותו מתוך חיפוש אחר כפרתנו? אני ממשיך להציק לעצמי במחשבות. הרי אנחנו מקווים לרחמי שמיים, מבקשים במלוא הגרון “חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ”, ובד בבד עורפים את ראשו של התרנגול המסכן, שכל רצונו הוא מעט רחמים מזה שחזק ממנו, מזה שיכול לקבוע את גורלו: אנחנו. למעשה, אנחנו סוג של אלוהים עבור התרנגול האומלל, וכנושאי תפקיד האלוהים הרגעי הזה, באפשרותנו לרחם, לשחרר ולהציל את התרנגול. הכפרה היא הזכות שלנו לא להשתמש בכוח שיש לנו. רק אז עוונותינו נמחלים. אבל אם אני לא מסוגל לסלוח לחלש ממני, מדוע שאלוהים יסלח לי, חלש וקטן ממנו שמחפש מחילה? המארבים האלו מוציאים ממני לפעמים תובנות עמוקות. אני מחייך לעצמי ומחליט שאני מוריד את הראש לצלף, חוזר לבסיס ומשחרר את עמוס, התרנגול. בעצם, למה לחכות? אני עלול שלא להגיע בזמן.
“קודקוד ממדויק עבור,” אני קורא בקשר, והוא עונה לי באופן מידי. “שמע, חשבתי על זה, התרנגול שלנו במחנה, אנחנו לא יכולים להרוג אותו. מהיום נקרא לו ׳עמוס׳ ונציל אותו.”
“מה? התחרפנת?”
אני שומע זעקה בצד השני של הקשר ומיד אחריה רצף של תגובות מעמדות קשר אחרות. החיילים מתלהבים מהרעיון.
“לא,” אני משיב, “אנחנו לא הורגים את עמוס. ואם הרב עושה לו משהו, אני נשבע שאני דוחף לו את השופר לכל האורך!”
“כאן קודקוד, מעכשיו דממת אלחוט.” הוא פוסק.
החיילים שנעים לרוחב העיר יושבים ונחים להם בצלו של אחד העצים. הם מצחקקים. אני כמובן לא יכול לשמוע אותם, אבל אני רואה. תפקידו של הצלף דורש ניתוק. רוב העבודה בעמדת הסתוות נעשית לבד או עם חייל נוסף, ודורשת שקט תהומי, גם בהכנות – על מנת שלא להיחשף, וגם במשך המארב. הניתוק והשקט מאפשרים לי להתרכז במשימה ולדייק ככל האפשר אבל גם מרחיקים ממני את היריב וקובעים אותו כדמות על מסך. אני צופה בו ממש כצופה בסרט מהשורה האחרונה של אולם הקולנוע. הרי בכל זאת אני רואה בבירור את הפנים של כל מי שאני מוריד, את המבט ההלום מרגע שהם חוטפים את הכדור ולא מבינים מה פגע בהם, ועד שהנשמה שלהם נודדת אל מחוץ לגוף. מדי פעם אני נזכר בפרצוף זה או אחר של אחד מקורבנותיי, אבל אני משתדל לדמיין אותם כדמויות מסרטים מצוירים. הפסיכולוג של היחידה המליץ לי לעשות את התרגיל הזה, מה שמקל עלי את ההתמודדות. לא שזה מזיז לי, אבל “הדחקה היא דבר מסוכן” הוא הזהיר אותי במבטא גרמני יקי עמוק.
עננת אבק קטנה עולה מול אחד החיילים. אין ספק, זהו ניסיון ירי מהצד השני. “להסתתר מאחורי עמדות, אויב 1,200 מטרים לפנים,” אני קורא בקשר. החיילים מזנקים כמוכי אמוק ורצים לכל עבר בחיפוש אחר מסתור תוך כדי פזצטות לכל הכיוונים, כדי לבלבל את הצלף. עכשיו האחריות על החיים שלהם עוברת אליי. הצלף כבר מבין שיש מישהו שמתצפת עליהם ושומר עליהם. קיוויתי מאוד להפתיע אותו אבל עכשיו יש מישהו שמחפש גם אותי דרך כוונת צלפים נגדית.
כל הקשר בהמולה, כוחות שונים מוזנקים, מסוקים עולים לאוויר, אבל בשלב הזה כל אלו נעלמים מאוזניי ומעיניי. יש רק דבר אחד שאני רוצה כרגע וזה לחסל את המנייאק שיורה עלינו. המוח שלי ממוקד כאילו הזריקו לו טון קוקאין ישירות לקורטקס ואני עובר במבטי ורואה בבהירות רבה את הבתים ומקומות מסתור. מחפש כל מי שעלול להיות חשוד, כל מי שנע במהירות ברחובות העיר, או מחזיק נשק. שורות שורות אני חולף על פני החלונות, הכוונת חולפת מהר יותר ממה שהמוח מפענח, העיניים והמחשבה שלי מתחרים על המקום הראשון באיתור הצלף.
“זה הוא,” אני מחייך, ״מצאתי!״ אני פורץ בצחוק מהיר, מתמקד אל תוך ערימת הזבל ורואה פנים קטנות מבצבצות בראש אחד מתלי האשפה, בינות השקיות המסריחות. הנשק המיושן שלו נע בטירוף מקביל, מחפש אחריי. הוא הרי יודע שאם הוא לא יצליח לפגוע בנו הוא אבוד. הוא לא יכול לעזוב את השטח, כי נחסל אותו, ואם הוא לא יעזוב בשעות הקרובות יכותר האזור באלפי חיילים וציוד טכנולוגי שמהם אין לו סיכוי להימלט. הסיכוי היחיד שנשאר לו הוא לאתר אותי ואת הצלף השני, לפגוע בנו ולהימלט.
“צלב על,” אני קורא בקשר, תוך שאני מנחה את הצלף השני על מנת לעזור לו בזיהוי. הקשר, מצדו, דומם.
באותו הרגע אני רואה שכוונת הצלף הלבנוני מתצפתת על הנקודה שבה אני נמצא. “בטח זזתי יותר מדי או שלא הסתוויתי טוב,” אני חושב לעצמי. אני מסתכל וראה דרך כוונת הצלפים את עינו של הצלף. זאת חנין! אני בהלם, זאת חנין! בחלקיק שנייה אני בוחן את סוג הנשק שלה ומבין שאני מחוץ לטווח הפגיעה שלה. אני רואה שהיא ירתה כדור לכיווני. מעניין אם היא מזהה אותי, אני מהרהר ויודע שהיא צריכה הרבה יותר ממזל על מנת לפגוע בי.
כשהיא מבינה שזוהתה ואין לה סיכוי לפגוע, היא שומטת את הנשק מידיה ומרימה את ידיה תוך כדי שכיבה כאילו מבקשת מחילה, מה שלא מפחית כלל מהסכנה.
“זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם,” אני מסנן את תפילת הכפרות שלי ויורה בלב כבד.
החזרה לבסיס עוברת בשקט מופתי. “איך פספסת אותו,” ממלמל המ”פ לכיווני, “איך פספסת…” אני לא טורח לענות. בתחקיר המהיר שעשינו בשטח מצאנו עקבות דם ואת הנשק המפורק מפגיעת הכדור. הצלף הצליח להתחמק מהכוח. כל הדרך אני מתפלל שהיא תגיע ותקבל את הטיפול ההולם. בציד חיילים היא כבר לא תעסוק לעולם ואני בספק אם היד שלה תתפקד אי פעם, אבל לפחות היא תחיה. אני נחרד מהמחשבה שבזווית שהיא שכבה הייתי עלול לפגוע בחזה המושלם שלה.
אנחנו צועדים אל תוך חדר האוכל. רוב החיילים כבר סיימו לאכול והרס”פ מאיץ בנו שנתיישב ונאכל רגע לפני שהצום מתחיל. עמוס התרנגול מסתובב חופשי על השולחנות, אני מחייך ואוכל מהאוכל התפל שהכין טבח המוצב. הרב מתיישב לידי ואומר, “יום ראשון אני הולך לשים תרומה שלך, כסף אצל משפחה ענייה, אני מצפה שתשים לפחות עשר פעמים חי על האיום שלך. ואגב, שנה הבאה לא תצליח להפחיד אותי! אני אבוא עם השופר הקטן!” הוא פוקע מצחוק מתגלגל. “העיקר ששיחקת אותה!” הוא מחייך, “העיקר שכולם בריאים ושיהיה לך גמר חתימה טובה.” סיימתי לאכול, ניגשתי לאוהל התפילה עם שאר החיילים הדתיים ושמרתי על הצום לאורך כל הכיפור.
בימים הבאים אחרי הכיפורים הגעתי כל בוקר לבקר את ח׳אלד. בכל פעם שילמתי בשטר גדול בהרבה מסכום הרכישה והשארתי לו את היתרה כעודף. “מה הבעיה שלך שאתה משלם לי ככה? אני לא לוקח נדבות!” היה צועק עליי בכל פעם ואני הפניתי גב והלכתי, מקווה שאני מסייע ולו במעט לכסות את הוצאות הטיפולים בביתו. בכל בוקר גם קמתי להאכיל את עמוס ואט אט בניתי לו בית קטן במרכז הבסיס.
אחרי מספר ימים הופיעה חנין במחנה, היא בקושי הלכה וכל הזרוע שלה הייתה חבושה עם ברזלים שבקעו ממנה לצורך מיקום העצם. היא הייתה חיוורת לחלוטין ואיבדה ממשקלה. אני מניח שח׳אלד הביא אותה לבסיס כדי שלא יחשדו בה. “מסכנה, נפלה מהמוטורסייקל” היה אומר לכולם. זה היה היום האחרון שלנו במוצב וכבר עמדנו להתפנות משם. רגע לפני שהלכנו נעמדתי מולה, מסיט מעט את שיערה ומניח קטן פרח על אוזנה אותו קטפתי מאחד השיחים הבודדים במוצב. “רק שתהיי בריאה, ותתמקדי בלימודים ולא ברכיבה על אופנוע,” קרצתי אליה. “תבורך,” מלמל ח׳אלד, “מהיום היא רק תלמד, תבורך.”
למוצב, ששמו הפך עם השנים למוצב “עמוס” על שם קמע המזל שלו, הגעתי עוד מספר פעמים לפעילויות שונות. את חנין לא ראיתי שוב. בפעם האחרונה שראיתי את ח׳אלד במילואים הוא סיפר שהיא התחתנה עם בחור מכווית, “עשיר גדול”, ועכשיו היא חיה עם ארבעת הילדים שלה בלונדון. מאז, בכל פעם שאני לוקח משהו מהסחורות שלו, “זה עליי, יא מבורך!” הוא צועק ולא מסכים לקחת שקל.
זה היה הכיפורים היחיד בחיי שבו צמתי. צמתי לא בגלל המסורת ולא בגלל בקשת הכפרה לעצמי. צמתי אך ורק כדי שאלוהים, אם יש כזה, יסלח לחנין ויציל אותה מהפציעה וייתן לה עוד צ’אנס. צמתי רק עבורה. מאז, בכל פעם ששואלים אותי למה אני לא צם בכיפורים כדי לזכות, אולי, בכפרה לעצמי, אני תמיד משיב את אותה התשובה, שכנראה אצטרך יותר מסתם צום כדי לכפר על כל ה”מיקי מאוסים” שהורדתי. אבל בעיקר כי אני מעדיף לשחק את התפקיד של אלוהים, להיות זה שסולח ולא זה שמכפר.