בלוג שיווק

הסיפור אינו חלק מהספר “מחילה” הוא נכתב בהשראת הארועים.

טו טו טו טו…
מכשיר ההנשמה ציפצף בקול חלוש מסמן שהוא מבצע את עבודתו בעיפות אך בנאמנות ראויה למכונה ישנה שכמותו. הבטתי בה, היא היתה מעבר קיר הזכוכית של חדר הבידוד, שלחתי לה חיוך מנחם, כאילו לבשר לה שהכל יהיה בסדר, למרות שבפועל המצב נראה עגום בלי סיום ראוי לסיפור שלנו. היא חייכה, לפחות ככה זה היה נראה מרחוק לאורו המרצד של ניאון בבית החולים.

*****
דפיקה חרישית בדלת הדירה שזה עתה עברתי לגור בה גרמה למחשבות הנודדות שלי לחזור לכאן, לעכשיו, מחשבות שנדדו שעה שעסקתי בהעמסת הספרים אל המזנון הישן. לעיתים לוקח לי זמן לחזור מהמחשבות האלו ולעוד רגע ממושך אני מתקשה להבדיל בין דמיון למציאות. על כן המשכתי לשבת ולבהות במדף הספרים לא בטוח כלל שמישהו אכן נקש על הדלת.
כשנשמעו שוב דפיקות, הפעם בעוצמה רמה שלא מותירה מקום לספק, החלטתי לנטוש לחלוטין את עולם ההירהורים וניגשתי אל הדלת.
היא עמדה שם, צמתה מונחת לפנים שחורה וארוכה, עינייה הכחולות פעורות לרווחה, פניה היפות מכוסות בנמשים במידה חמודה וכולה חיוך צוהל של שימחת חיים. מניפה לעברי קופסת פלסטיק מהסוג שמקבלים בסופר. “קח, אלו עוגיות שאפיתי לכבודך, ברוך הבא לבניין” ובלי שמץ של מבוכה קפצה עלי והעניקה לי חיבוק מהיר. “אני מאיה, השכנה שלך מלמעלה, מאחלת לך את כל האושר שבעולם ותרגיש חופשי לבקר אותי ואת בני מתי שבא לך”. “בני..” מילמלתי במבוכה..”כן בני, הכלב הקשיש שלי, תבוא”. אמרה ובאותה מהירות שהגיחה לחיי, הסתובבה ועלתה אל על במעלה המדרגות נותנת לצמה שלה לנופף לי לשלום”.

*****
הרופאים התקהלו סביב המיטה, לוחצים, מודדים, בוחנים מכל עבר בודקים את המדדים ומתייעצים, למרות המסיכות שלהם יכולתי להבין שהם אינם אנשי בשורה כלל. הרופא הראשי עמד, כיווץ בעוצמה את מיצחו, השעין את הראש על היד כאילו מקל במנוחה על מוחו שיוכל לטכס עצה ולמצוא פתרון למצב הביש.
כל הזמן הזה לא הסטתי את המבט ממנה, מנסה לנחם אותה בלי מילים, מנסה לשדר לה את המחשבות שלי ש’יהיה בסדר’, שנצא מזה, שנהיה שוב שנינו, שלותינו, עם בני מחוזקים כמו בימי עבר.
הרופאים יצאו מהחדר, מבלי לחלוק ולו במילה אחת את דעתם, ורק מכונת ההנשמה המשיכה לרטון,
טו טו טו טו טו טו ….

*****

“למה לא באת בשישי? חגגנו כולנו”.
הסתובבתי למשמע הקול המוכר, היא עמדה מאחורי. עוד לפני שהצלחתי לסיים את רצף ההברות חסרות הפשר שיצאו לי מההפתעה שבפגישה, היא תפסה את שקית העגבניות שאחזתי ורוקנה את תוכנה חזרה אל הערימה ובחרה במקומן, אחרות, את הטובות שבהן. “ותן לי שלוש כמעט רקובות לשקשוקה שלנו” היא קראה לעבר המוכר כיודעת ח”ן שנענה לה, ולהפתעתי, שלף כאילו מסליק סודי עגבניות מושלמות לבישול”.
חייכתי אליה, הלשון שלי הפכה לאבן, בין אם זה נוכח האישיות הכובשת, המראה המצודד או רק בגלל שזה עתה הגעתי אל העיר הגדולה וחשתי לרוב לבד. “טוב הבנתי, ביישן.” היא צחקה, “שבע בערב אצלי על הגג, שקשוקה שלא טעמת בחיים ובירה, תגיע!” היא סיימה בפקודה. נותרתי דומם, מופתע, מאושר, נפרד במבט אחד ארוך מהצמה המשתרבבת שלה.

*****

ממכשיר הטלויזיה בישרו שהחולה ה – 77 החזיר את נשמתו לבורא. הוא היה צעיר ללא מחלות רקע, אמר פקיד ממשלתי בקול מתכתי מחוסר גוונים של רגש. “אני בטוח שלנו יהיה מזל וזה ייסתיים אחרת” חשבתי לעצמי. ניסיתי להתרכז בעומס הנתונים שרצו על מסך הטלויזיה, להבין מה הסיכויים לצאת מזה בפועל. עין אחת נעוצה במסך עוקבת אחר כל שבב מידע אפשרי, עין שניה לא מסירה מבט ממנה, שומרת עליה שלא יאונה לה כל רע. הכחול העמוק שכל כך אהבתי להביט לעומקו ברגעים שלנו יחד היה קודר ונטול החיות הרגילה שלו. לו רק היו נותנים לי לחבק אותה פעם נוספת, לשבת איתה, להחזיק לה את היד, לספר את כל מה שרציתי ולא הצלחתי. אם רק נצא מזה לא אעזוב אותה ולו לרגע אחד, לעולם. אני מבטיח!
פאנל המומחים המשיך לחזור על אותן המילים של יום האתמול, בלי שום חידוש ממש כמו מכשיר ההנשמה שהמשיך בפעולתו המונוטונית לנגן בקול יחיד.
טו טו טו טו טו טו טו

*****

בשבע בדיוק דפקתי על דלת הדירה שלה, אוחז בידי את שקית העגבניות ושישיית בירות. הדלת לא היתה נעולה, פתחתי אותה לרווחה ונכנסתי בצעד מהוסס. היא עמדה שם, עמלה, מתרוצצת מהתנור אל הכריים ובחזרה אל קרש החיתוך. “תפוס את הסכין ותתחיל לקצוץ סלט” פקדה עלי, מונעת ממני את הדילמה באיזו צורה ראוי לברך אותה לשלום – בקריאת הברכה, חיבוק או בכלל עם נשיקה קלה על הלחי, שכן הרגשתי שאנחנו מכירים מאז ומעולם.
אני לא בטוח שזו היתה שקשוקה כל כך נפלאה כפי שהובטח, אבל זו בהחלט היתה השקשוקה המהנה שאכלתי בחיי. סיימנו את הארוחה והמשכנו לשקוע בספה הישנה על הגג ולנעוץ מבטים אל גגות העיר שהפכו להיות קסומים במראם עם רדת החשיכה.
בירה ראשונה נפתחה ואחריה גם האחרות. למדתי שהיא באה מקיבוץ בצפון הרחוק שלא שמעתי מעולם את שמו. שהיתה משקי”ת ת”ש בצבא ושהיא חולמת להיות יום אחד פסיכולוגית כדי שתוכל להביא אושר לכל.
אני כהרגלי שתקתי שתיקות ארוכות, בעיקר מאזין לה, מתפעם מתנועות ידיה המתנענעות במהירות ובחן כריקודה של שיווה, ותוהה. תוהה איך זה ימשך.

את הערב סיימנו בשעות הקטנות של הלילה. מדדה בצעדים כושלים חזרתי לדירתי הצנועה עם חיוך רחב, חיוך שלא יכולתי להסיר ימים רבים לאחר מכאן.
בשבועות הבאים המפגשים בינינו הלכו והתרבו ומצאתי את עצמי בניגוד לכל התוכניות האחרות שלי מבלה יותר ויותר איתה. היתה מספרת לי על המחזרים שלה, הדילמות ובמקביל תוהה מדוע לי אין מחזרות.
שנינו צחקנו ארוכות על כך שהפכנו להיות הפתרון לבדידות אחד של השניה, פתרון לניכור של העיר הגדולה.

הקיץ הגיע ואיתו החום הגדול. ערבי הקיץ הלוהטים הבריחו אותנו מהדירות המיושנות, שפלטו בערב את החום שנאגר במהלך היום, אל הגג שלה. ככל שנפגשנו יותר כך המרחק שבינינו הלך והצטמצם. מגעי היד הטועים הלכו והתרבו, נגיעות קלות חלפו ברִפְרוּף על שיער פעם על שלי ופעם על שלה, לעתים אף האטו לליטוף חטוף. עד שלקראת סופו של הקיץ, בבריזה ראשונה המסמלת את סיומו, עזרתי אומץ וקרבתי לנשק אותה.
נשיקה שארכה שניה, ואחריה עוד אחת של שניותיים ועוד אחת ארוכה יותר ומשם כבר צנחו הבגדים ופרצה אהבה שהיתה חבויה לה חודשים רבים.
מיד ויתרתי על הדירה שלי ועליתי סופית לחיות איתה, עוד לפני הגשם הראשון.

*****
צפצופי המכונה הלכו והתגברו עד שהפכו לרעש בלתי נסבל.
הרופאים פרצו אל החדר הקטן, מחלקים הוראות בצרחות פועלים כאילו על אוטומט מנסים להילחם בגזירת הגורל.
אני מרגיש שאני נמצא בחלום, רואה את דמותה הקפואה באימה משתקפת אלי, יודע שכנראה לא אאחוז בידה שוב לעולם, שלא נהיה שוב שלושתינו יחד. מבין שהכל מסתיים בזה הרגע שאני מאבד אותה לנצח.
אני עוצם את עיניי, עצבות פושטת בי, מסרב להאמין שכך זה מסתיים.

טוווווווווווווווווווווווווווווווווו

רעש מכונה הנשמה שנעצרה קבע שזה הסוף!

*****
זה נגמר, בשרו לה הרופאים. ובחדשות של השעה תשע דיווחה קריינית במראה מהודר שחולה מספר 78 פרש לעולם האמת.
בצעד כושל היא חזרה אל הבית, עלתה אל הגג והתיישבה על הספה המרופטת, לבדה.
עינייה זלגו דמעות.
היא פתחה בקבוק של בירה והביטה אל גגות העיר החשוכה,
היא נראתה לה, יפה פחות..

דילוג לתוכן