בלוג שיווק

“ברכות, הוא שלך…” ציין נהג המונית בטון קר והגיש לי את הרצועה שצידה השני היה כרוך סביב בלאקי, כלבו האהוב של שמעון השכן שלי, שזה עתה הלך לעולמו. בלאקי עמד ללא ניע. הוא היה כלב מכוער במיוחד, שיערו מדובלל ועורו ברובו קירח ומצולק, מרבית שיניו נשרו זה מכבר והוא צלע קלות באחת מרגליו. אני יודע שקשה להגיד על יצור חמוד כמו כלב “מכוער”, אבל במקרה שלו זו הייתה האמת. אם הייתם שומעים את זעקות הילדים בגן הציבורי נוכח מראהו, הייתם יכולים להבין שמדובר בכלב שלא שפר עליו גורלו בכל הנוגע לצורתו החיצונית.
אולם בשאר הדברים המזל שפר גם שפר, שכן אחרי כמה גלגולים בבתי אומנה ומכלאות, שעל שהתרחש בהם לא נדע לעולם – בלאקי שבה את לבו של שמעון השכן. ומאותו היום שבו נלקח מ״צער בעלי חיים״, אי אפשר היה להפריד בין השניים. התפתח ביניהם סיפור אהבה מופלא.
שמעון היה נכה צה”ל שחי בגפו. הכרתי אותו עוד מילדות. הוא גר בדירה מעלינו ואחרי שנים של בדידות החליט, בעצת המטפלת שלו, לקחת בן לוויה שיחיה איתו, כלב. ואכן, משכן בודד ומתבודד, שמעון החל להסתובב רוב שעות היום בשכונה, קפץ לבקר את השכנים, שוחח עמם, ובלאקי – למרות השם הבנאלי והמראה האיום – הפך במהרה לאורח של קבע אצל דיירי השכונה.
הכלב ניחן בשמחת חיים בלתי מוסברת, אנרגיות שלא נגמרות, והילדים אהבו אותו מאוד, כך שהיה לאורח רצוי בביתנו ובמקרים שונים אף שמרנו עליו עבור שמעון, בנסיעותיו הנדירות.
השנים חלפו. בלאקי התבגר מעט, הילדים כבר למדו בבית הספר ובחטיבה וגם שמעון קצת הזדקן. באחד הערבים נשמעה דפיקה בדלת. שמעון עמד בכניסה ומבטו מושפל.
“אני יכול לדבר איתך למטה?” ביקש ברשמיות שלא הייתה אופיינית ליחסים בינינו.
ירדנו לחצר.
“נשארו לי חודשיים,” הוא מלמל, שולף סיגריה ביד רועדת.
“מה?” שאלתי בפליאה, “מה קרה, לעזאזל?”
“נשארו לי חודשיים לחיות…” הוא התנשף בכבדות עד שחששתי שיתעלף לי לנגד עיניי.
“גילו אצלי סרטן בשלבים מתקדמים. אין לי משפחה שתלווה אותי בטיפולים והאמת היא שגם אין לי סיכוי להחלים.”
“אני אעשה הכל כדי לעזור לך,” מלמלתי מבולבל.
“בדיוק על זה אנחנו הולכים לדבר…” אמר וחייך באופן מאולץ.
“בלאקי הוא הדבר היחיד שנשאר לי בעולם. לא רכוש, לא משפחה… ואין מי שידאג לו. אני מבקש שתיקח אותו ותטפל בו עד לסוף חייו, תעשה אותו מאושר וגם אותי, כך שאוכל ללכת בשקט…”

“ברור…” השבתי מיד, כנראה מעוצמת ההפתעה שבבקשה, כי בפועל לא רציתי בזה כלל. רק המחשבה לטפל בכלב, נוסף על ארבעה ילדים, העבירה בי תחושה קשה של אי נוחות.
אשתי הייתה אז בחודש השמיני, עם ילד רביעי בדרך. גם עם שלושה ילדים המצב הכלכלי שלנו לא היה מזהיר, ועכשיו גם לטפל בכלב, על כל המשתמע מכך… כשה”צ’ופר” הגדול הוא ירידה לטיול שכונתי, ארבע פעמים ביום, והוצאות על טיפולים, אוכל וחיסונים שממש לא התאימו לי באותו רגע, או בכלל. שלא תבינו לא נכון! ממש חיבבתי את בלאקי, אבל היה פער בין מפגש מזדמן איתו לבין גידולו בפועל.

ובכל זאת, התקשיתי לעמוד מול המצוקה של שמעון, וברגע של חולשה נתתי לו את המילה שלי: “אין בעיה, אנחנו נגדל ונאהב אותו.” למחרת בבוקר שמעון הגיע. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא ביקש להיפרד והשביע אותנו שלא נבוא לבקר אותו בהוסטל שאליו נסע. “את בלאקי,” הוא אמר, “יביאו אליך מיד לאחר מותי”. הוא הביט בי ארוכות. “אני מבקש רק שתזכור תמיד שבלאקי אוהב מאוד לשחק בחצר האחורית בין העצים. אני מבטיח לשמור עליו ועליך מלמעלה, ואם תשמור עליו יפה, אני אשמור עליך מהעולם הבא.” הוא נשמע מעט מבולבל, אבל אני ייחסתי זאת לרוח המוות ששרתה עליו.
“אם אי פעם תצטרך ממני עזרה, לך לגן עם בלאקי ותגיד לו ‘בלאקי, תביא את שמעון!'” חיבקתי אותו לפרידה. את הכרת התודה שהייתה במבטו של שמעון אני לא אשכח לעולם.

לא יודע אם יצא לכם לשמוע אישה עצבנית בהיריון, או יותר נכון – אישה בהיריון בחודש השמיני ששומעת שכלב מצטרף למשפחה בת שש נפשות. מחזה לא מלבב, שנשמע רע מאוד גם מבחינת הטונים, שהגיעו לעוצמות וגבהים שאין אוזן אדם סובלת, וגם בעומס השימוש במילים “לוזר”, “אידיוט”, “טיפש” ו”איך עשית לי את זה?” את הקקופוניה הזו נאלצתי לסבול במשך שלושה ימים לפחות. כבר חשבתי לוותר על בלאקי אבל לא יכולתי לבטל את ההתחייבות בפני שמעון.
האמנתי או לפחות קיוויתי שכעבור זמן מה היא תסלח לי, וטוב שלילדים יש כלב חיפשתי צידוק להחלטה הרגעית שלי (ליתר ביטחון בדקתי שיש מיטה פנויה בבית ההורים שלי אם היא תיבחר לגרש את בלאקי ואותי מהבית).

לאחר כמה שבועות בלאקי הגיע אלינו, כלומר נשמתו של שמעון מצאה מנוחתה עדן. בלאקי נשכב בפינה שהכנו לו, כאילו הבין מעצמו את מקומו בדירה המצומצמת, ולא זז, למעט יציאות קצרות מפעם לפעם. הוא ילל מעט בלילות והסתובב במבט עצוב. הוא חמק מהילדים, שניסו לשחק איתו, ורצה רק את השקט שלו. האבל שלו נמשך כחודשיים, עד שבוקר אחד שב לשחק עם הילדים, וכמו חזר לחיים באחת.
נטל הגידול שכל כך חששנו ממנו לא היווה כל בעיה, הילדים היו שותפים מלאים לכך ומפעם לפעם ראיתי את אשתי מגניבה לבלאקי חתיכת בשר או מלטפת אותו. בלאקי ואני נהיינו מיודדים. מדי ערב, בשעת האיכות שלנו, הסתובבנו בשכונה. הוא נהג להתהלך לאיטו פארק ועבורי הייתה זו חופשה באורך של שלוש סיגריות, מתנה לסיום של יום.
זה היה יכול להסתיים כמו עוד סיפור פשוט ומעט עצוב, או שמח, אילולי התעוררתי בוקר אחד מדפיקות בדלת. באותה התקופה אשתי פוטרה מעבודתה, וההכנסה המשפחתית לא הספיקה לעמידה בתשלומי המשכנתא. כבר ביצענו פעמיים פריסה של תשלומים, לקחנו הלוואות מכל מי שהכרנו ואפילו מכרנו חלק בדירה של אמי, אבל כל זה לא עזר, החובות הלכו ונערמו ואיתם הלך והתפוגג העתיד שלנו.

שני גברתנים שנעמדו בפתח הדלת הגישו לנו צו פינוי מהדירה, שיכנס לתוקף תוך חודש אם לא נתחיל לעמוד בתשלומים. על מנת להוכיח את רצינותם, לקחו השניים את הטלוויזיה לכיסוי חלק מהחוב. נו, באמת.
החודש הבא חלף במהירות מסחררת. שעון החול של המשפחה זרם מטה ללא מעצורים ולמרות שיום הדין קרב ובא לא הצלחתי למצוא פתרון למצב. לא עזרו לי ההתמקחויות עם הבנק וכל בקשות הדחייה נפלו על אוזניים ערלות. המשפט היחיד ששמענו מכל עבר היה “או עמידה בתשלומים או פינוי.” לבסוף הגענו להסדר זמני דוחק, דוחק מאוד.

קיבלנו הארכה של כמה חודשים והחלטנו להצטמצם באופן ניכר. החלטנו שקודם משלמים משכנתא, ועם המעט שנשאר מסתדרים – גם אם המשמעות היא לאכול לחם וריבה. הקיצוצים שגזרנו על עצמנו היו, כמובן, בלתי נסבלים. כל חדוות החיים נעלמה מהבית כלא הייתה וגם התינוק החדש שנוסף למשפחה לא תרם אושר רב למצבנו האומלל. לא ידעתי כמה זמן אנחנו יכולים להמשיך לחיות ככה מהמשכורת הדוחקת שלי ועם משכנתא שכל יום מתייקרת, לכן פשוט התגלגלנו מיום ליום, מקווים לעבור את החודש בשלום.

ערב אחד, בסיור היומי שלי עם בלאקי, בעודי מנסה להתאושש מהריב השגרתי עם האישה, שבצדק התמרמרה על המצב האומלל שהגענו אליו, גלגלתי לי סיגריה בידיים רועדות (כשהמצב קשה מגלגלים), הסתכלתי לבלאקי בעיניים ואמרתי לו “בלאקי, איפה שמעון? לך תביא אותו!” מעניין כמה שמעון שומר עלינו מלמעלה, גיחכתי תוך שאיפה עמוקה מהסיגריה, מקווה שאולי בכל זאת השכן המנוח ישמע את בקשתי לעזרה.

הכלב הסתכל עליי ואוזניו נזקפו, ואז, כמו שד, הוא פרץ בריצה אל מעמקי החורשה. רצתי אחריו כדי לחפש אותו. בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, שהכלב הזקן, החירש-עיוור הזה, יעלם לי בלילה. אחרי מספר דקות מצאתי אותו בין העצים, חופר כמוכה אמוק, בוטש ברגליו רגבי עפר לכל עבר, ממוקד כולו בחפירה אל עומק האדמה.

“בוא!” תפסתי אותו בשתי ידיי והתחלתי למשוך אותו, מנסה לעצור את הטרוף שאליו נכנס. בלאקי, בפעם הראשונה בחייו, התחיל לנבוח עליי, לא רק לנבוח אלא ממש לנהום ולחשוף שיניים, כלומר את השתיים היחידות שנשארו לו בפה, בצורה מאיימת. שחררתי אותו שיחפור, המשוגע, ממילא עדיף היה לי להתרחק מהבית לשעה הקרובה. חזרתי לשבת על הספסל, מחכה שבלאקי יסיים את הטירוף הרגעי שלו תוך שאני מתגלגל מסיגריה לסיגריה ודועך איתן אל מחשבות עגומות.

אחרי שעה הופיע מולי הכלב, כולו רטוב ומלוכלך בבוץ, גורר אחריו ילקוט שאת רצועתו תפס בין השיניים וכולו אושר, קפיצות ויללות. “מה הבאת, יא מגעיל…?” פניתי אליו כשאני חושש לגעת בילקוט המזוהם, אבל הוא משך במכנסיי והמשיך לנבוח. רק צעקות השכנים מסביב שקראו לשקט גרמו לי לרכון לבסוף לעבר הילקוט הרקוב, לפתוח אותו ולשפוך את תכולתו על הספסל.

חבילות מרובעות נפלו ממנו, מלאות בשטרות של דולרים, כאלה שארוזים טוב טוב בניילון נצמד כדי שהלחות לא תהרוס אותם. מאה אלף דולר ארוזים (זה הרבה יותר קטן ממה שחשבתי) נחו על הספסל הציבורי. בריצה כושלת חזרתי הביתה, משליך את חפיסת הטבק לפח בכניסה לבניין ורץ במעלה המדרגות מאושר. הלב שלי דפק כמו מופע תופים. פתחתי את הדלת בסערה וזרקתי באוויר את אחת מחבילות הדולרים שפתחתי, נותן לשטרות להתעופף לכיוונה של אשתי, שנעמדה מולי בהלם מוחלט. בפעם הראשונה מזה זמן רב היא ניגשה בכיווני כשידיה שלוחות אליי לחיבוק. היא נשקה לי על הצוואר ואמרה “ניצלנו.” שארית הלילה עסקה פחות ברומנטיקה ויותר בקולות והתנשפויות שהעירו את השכונה כולה, עם חשש לילד חמישי.

כמובן שבעיותינו הכספיות נעלמו כלא היו. הכסף ששמעון השאיר סגר את המשכנתא שלנו ואפילו הספיק לשדרוג המכונית ולטיול משפחתי קצר בחו”ל. בלאקי זכה לאינסוף חיבוקי הערצה מאשתי והתחיל לקבל את הכבוד הראוי לכלב הצלה שכמותו. וגם אני סוף-סוף התחלתי לקבל מעט תשומת לב כזו, שהייתה חסרה בשנים האחרונות.

הבנתי ששמעון שלנו רצה לוודא שהירושה שלו תעבור אלינו רק אם באמת נקבל את בלאקי למשפחה ונדאג לו. לכן, הוא הכשיר אותו חודשים על גבי חודשים ללמוד את פקודת מציאת הילקוט, שתעזור לנו בעת הצורך.

כעבור שנים בלאקי הצטרף אל שמעון.
שליח ממשרד עורכי דין מקומי דפק על דלתנו בשעת בוקר מוקדמת והגיש לנו מכתב חתום בשעווה וזה תוכנו:

שכן יקר,

תודה על שנים שבהן דאגת לבלאקי. במהלך השנים שחייתי בהן חסכתי מעט ממון ורציתי להעניק לך אותו, לאחר שיוודאו כי טיפלת בבלאקי האהוב. אם קיבלת מכתב זה – פירוש הדבר שהוא הלך בשלום לעולם הבא. אם לא הזדמן לך להשתמש בפקודה “בלאקי, תביא את שמעון!” – דע לך שהשארתי לך קצת ממון קבור ליד עץ הברוש הצפוני בחורשה.

אם כבר מצאת את הירושה, כולי תקווה שהממון שהותרתי מצא אותך בשלב הנכון בחיים וסייע לך. ויש לי בקשה אחת אחרונה…

תמשיך לחפור  (-;

שלך, בלאקי ושמעון

דילוג לתוכן